איתן, תלמיד הסדר בן 20,
משתף לפני גיוסו לצבא
את המסע שלי התחלתי בתחילת שיעור א'. בסיעתא דשמיא אדירה פניתי לר"מ שלי ופתחתי בפניו הכל. לא יודע איך זה קרה ומאיפה היו לי את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. זה לא משהו שתכננתי לפתוח בפני מישהו בחיי.
בתיכון חייתי בהכחשה מוחלטת. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני מספר לאף אחד על ההתמודדות שלי – ישנאו אותי, ישפטו אותי ויחשבו שאני סוטה לגמרי. בנוסף לכל זה, היו לי חיים "מדהימים" – מלא חברים, ציונים טובים, חברה, ומשפחה נורמלית – למה לי להרוס את כל זה ולהכניס את כל הבלאגן הזה לחיים שלי? זה סתם ידפוק אותי. רק עכשיו אני מבין עד כמה העולם שחייתי בו אז היה חשוך. כל הדברים שחשבתי שהיו כל כך מושלמים היו דברים שהשתמשתי בהם לכסות את ההרים של סודות וקשיים שסחבתי על הגב, יום אחר יום.
נחשפתי לפורנוגרפיה בפעם הראשונה בגיל 11. בהתחלה זה היה משהו שהייתי רואה ממש פעם ב… אבל ככל שגדלתי זה ממש נכנס לשגרת חיים שלי. הבנתי מהר מאוד שאני נמשך הרבה יותר לגברים מאשר לנשים. בהתחלה לא ייחסתי לזה כל כך חשיבות אבל ככל שגדלתי והבנתי את ההשלכות, זה התחיל הרבה יותר להעסיק אותי. מה זה אומר עליי? איך זה בכלל קרה לי? למה דווקא לי?
ויותר מכל העסיק אותי – איך אני מחביא את זה עד גיל 120 בלי שאדם יגלה על זה דבר.
בגיל 16 היה לי מפגש מיני עם גבר בפעם הראשונה. כל כך נגעלתי מעצמי והתביישתי שעוד יותר הדחקתי את הנטייה ולא התייחסתי אליה. החוסר התייחסות לנטייה הובילה לחוסר רצון לנסות לטפל בזה וייאוש גדול, שהוביל אותי לעוד מפגשים עם גברים. הרי אם לא אכפת לי מזה ואני לא אטפל בזה עד סוף החיים, למה לי להפסיק? מה אני ארוויח מזה? בכל מקרה אני תקוע באיזשהו מבוי סתום.
כך העברתי את כל שנות התיכון שלי בייאוש ובלבול. לא תמיד הרגשתי את הייאוש, אך הוא תמיד הדהד לו שם בראש. היו ימים שזו הייתה מחשבה קטנה שישר הייתי דוחק ומתעלם ממנה, והיו ימים שהייאוש היה מתגבר והרגשתי שאני שונא את עצמי ממש.
כעסתי תמיד. על המשפחה שלי, על החברים שלי, על העולם, על הכל. הרגשתי כאילו לא היה לי רגע של שלווה ושקט. הייתי לוקח את כל הבעיות שיש לי בחיים ובמקום להתמודד איתם, רק מאשים אחרים, וכועס. בנוסף, התביישתי להיות מי שרציתי להיות באמת. הבטחון עצמי שלי היה כל כך נמוך, שעשיתי את כל מה שיכולתי, רק כדי לזכות באהבה ואהדה של אחרים. החבאתי דברים שאהבתי לעשות, ושירים שאהבתי לשמוע. התייחסתי לאחרים בצורה שלא רציתי, כי רציתי להרגיש אהוב, וזה משהו שבאותה התקופה לא יכולתי לספק לעצמי. הרגשתי כל כך בודד, כאילו אף אחד לא באמת יודע מי אני.
חשבתי שזה נורמלי, שכל אחד מרגיש ככה, ושזה בטח יעבור עם הזמן.
כשהגעתי לישיבה היה איזה קול בראש שאמר לי: "אם אתה לא רוצה לחיות את כל החיים שלך בייאוש, בדידות ושקר – לך תעזור לעצמך, ועכשיו". שבוע אחר כך ב'ה כבר הייתי אצל המטפל הראשון שלי. לא הגעתי אליו מתוך ארגון מסודר או מאנשים שהתייעצתי איתם, אבל כל כך שמחתי שהיה מישהו שהיה מוכן להקשיב לי שפשוט קפצתי על המטפל הראשון שהציעו לי.
הטיפול היה תובעני מאוד ולא הרגשתי שאני מתקדם. נכנסתי לייאוש עוד יותר חזק. לא ידעתי יותר מה לעשות עם עצמי. היו ימים שלמים שלא יצאתי מהחדר, לא אכלתי, ולא דיברתי עם אף אחד. הייתי עצוב, הייתי בודד כל כך, והייתי צריך עזרה.
ערב אחד מצאתי את עצמי מסתכל על עצמי והמקום שאני נמצא בו ופשוט לא מבין איך הגעתי למצב הזה. לא זיהיתי את הבן אדם שעומד מולי. ידעתי שלמרות כל הקושי אני חייב להמשיך, ידעתי שזה לא יכול להיות סוף המסע שלי.
למחרת הודעתי למטפל שאני אצטרך להמשיך את הטיפול במקום אחר. משם עברתי לקליניקה יותר רצינית ומבוססת. גם שם עברתי עוד מטפל עד שמצאתי את המטפל הנכון עבורי. משם החיים שלי השתנו מהקצה אל הקצה. התחלתי טיפול מעמיק ויסודי. למדתי להתנהל עם הנטייה בחיי היום יום כלפי גברים וכלפי נשים, איך לשלוט ביצר ושהוא לא ישלוט בי. אני ב'ה לא נפגשתי עם גברים, ולא נחשפתי לפורנוגרפיה תקופה ארוכה מאוד ואני מרגיש יותר יציב ממה שהרגשתי אי פעם.
המטפל שלי שלח אותי לסדנה שם קיבלתי כלים מדהימים – רעיוניים ופרקטים להתמודדות עם הנטייה לטווח הארוך ובחיי היום יום.
בנוסף לזה פגשתי קהילה מדהימה של אנשים שמתמודדים בדיוק כמוני. סוף סוף פגשתי אנשים שמבינים מה אני עובר, איך אני מרגיש וכמה אני רוצה להתקדם. הקהילה הזאת נהייתה המשפחה שלי והאנשים שם נהיו האחים שלי וחלק מהאנשים שאני הכי קרוב אליהם בעולם. האנשים האלה נתנו לי להרגיש שאני לא לבד ושתמיד, תמיד, יהיה שם מישהו בשבילי והם חלק עצום מההתקדמות שלי עד היום.
הסדנה והטיפול גם שינו לגמרי את היחס שלי לכל הסובבים אותי. ולעצמי. גיליתי שזה די בא ביחד…
למדתי איך להתמודד עם הרגשות שלי, להרגיש אותם באמת, ולתת להם מקום, והצלחתי להבין מה אני באמת צריך. לפני כן הייתי עושה הכל כדי לא להרגיש, מתעלם מהרגשות באמצעות סרטים, אוכל, פורנוגרפיה ועוד, וכתוצאה מכך גם לא הייתי נותן לעצמי את מה שבאמת הייתי צריך.
נהייתי הרבה יותר נחמד לעצמי, הכעס שתמיד היה בתוכי פחת בצורה משמעותית. הכעס הזה התחלף בשמחה אדירה שלא הכרתי כמותה ומלווה אותי עד היום. זה שינה לי לגמרי את היחס שלי למשפחה ולחברים. מצאתי את עצמי מדבר עם ההורים שלי על דברים שבחיים לא חשבתי שאחשוף בפניהם ויוצר שיחות הרבה יותר נעימות וכיפיות עם אחים שלי. סוף סוף הרגשתי שבבית אני באמת יכול להרגיש בבית. יש לי עוד הרבה להתקדם בנושא הזה, אבל עצם ההתקדמות זה דבר שאני כל כך גאה בו.
למדתי מהי כנות אמיתית עם חברים שלי. ראיתי שמותר לי להיות פגיע, ראיתי שמותר לי להיעזר באנשים אחרים. ראיתי שהם רוצים לעזור.יש לי קשרים עם חברים היום ברמה שלא האמנתי שאזכה לה.
כל המסע שעברתי עזר לי להיות הרבה יותר מחובר לעצמי. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש "אני". האותנטיות שרכשתי מלווה אותי בכל יום. אני מוצא את עצמי מתעסק הרבה יותר בדברים שאני באמת רוצה לעשות, מביע עמדות שפחדתי להביע לפני, מנסה דברים חדשים ומדבר על דברים שאני אוהב לעשות בלי בושה.
קצת קשה לי לתאר במילים את כל החוויות שעברתי בשנה וחצי האחרונות אבל ההתקדמות שלי היא עצומה. כל התהליך הזה גילה לי עולמות חדשים בנפש שלי שיכולתי לטייל בהם, ולחקור אותם.
קיבלתי כלים להתמודד עם בעיות מגוונות שיש לי בחיים, גם בהקשר לנטייה וגם בהקשר לחיים שלי בכללי. אני הרבה יותר בטוח בעצמי ובדרך שאני הולך, אני יודע שאני שווה ואני יודע שאני לא לבד.
יש לי עוד הרבה להתקדם, לפתור,ולהבין. יש ימים מדהימים ויש ימים שקשים מנשוא. אך ההבדל בין המצב היום לבין המצב שהייתי בו לפני שנה הוא שהיום יש לי תקווה, יש לי כוחות להמשיך הלאה ויש לי ביטחון בדרך שבה אני הולך.
אני יותר שמח ממה שהייתי אי פעם ואני מודה לקב"ה כל יום על כל חלק במסע שעברתי שהוביל אותי לאן שהגעתי היום. אני יודע שיהיו עוד עליות וירידות בהמשך המסע שלי, אבל אני צועד קדימה בראש מורם.
