יו״ר חוסן מספר בכנס ׳אבן ישראל׳ על פעילות הארגון, חוסר ההבנה הבסיסית לשיטתו בנטיות מיניות והקריטריונים להבחנה
הרב צביקה דנטלסקי, יו"ר ארגון חוסן ׳המסייע למתמודדים עם נטייה הומוסקסואלית בלתי רצויה בעיניהם׳ (כך מתוך אתר הארגון) השתתף בכנס "אבן ישראל ה-3" הנערך בהיכל שלמה בירושלים וסיפר מדוע לשיטתו אנשים נעים על הרצף ורובם לא חד משמעיים במשיכתם.
"מסקר בארה"ב שנערך ב-2002 עולה כי לכאורה רק ארבעה אחוזים חשים משיכה לגברים באופן שיותר מפריע להם להתנהל כרגיל. למה אני מביא את זה? כי לפעמים זה נראה כאילו יש אינסוף אנשים, אבל למעשה זו קבוצה שכמובן יש להתייחס אליה, אבל אלו המספרים".
לדברי הרב, קיים מחסור בהבנה של רכיב חשוב בנטיות מיניות: "יש פה משהו שהוא תלוי חברה והמיניות היא שיקוף של מה עובר עליך. זאת אומרת שהנושא של המשיכה המינית נתון לגמישות. ברור שאצל רוב האנשים זה כן, אבל ישנם אנשים שיכולים לנוע על הציר וזו לא גזירת גורל. זה מאוד תלוי איפה אתה נמצא ומה אתה עושה".
הרב תיאר בנוסף תבחינים שונים וטען: "זה קצת פשטני, אבל אני רוצה לומר פה משהו. רוב הנמשכים לגברים עונים על הקריטריונים הבאים: רגישות גבוהה, אמא שתלטנית ודורשת, אבא מרוחק ופגיעה מינית. בתפקידי אני גם יועץ בבית ספר ומחוויה שלי אני נתקלתי בהרבה מאוד חבר׳ה שעברו פגיעה מינית על ידי גבר, וזה עורר אותם לרגשות מיניות כלפי גברים. אבל כמובן אני לא פסיכולוג ולא מורשה להסביר את הדבר הסבוך הזה".
"יש למתמודד קושי עם החברה. הוא לא מרגיש שייך, הוא מרגיש שונה, עוף מוזר. מה שאיג"י עושים זה לנטרל את הקושי הזה ולתת תמיכה חברתית לאותו מתמודד, אגב גם לחברה הדתית איג"י נכנסו, ויש להם סניפים בירושלים ובגוש עציון. לצערנו זה מוביל אותו בסוף ליציאה מהארון".
בעניין הטיפול שהארגון מעניק, הסביר הרב: "יש מה לעשות. אני מגיע אחרי 25 שנות ניסיון. זו לא גזירת גורל. בן אדם הוא גמיש וזה לא אפס למאה. אנחנו שומעים הרבה בתקשורת טיפולי המרה. אני מתנגד אליהם, וכל מטפל מבין שמדובר בטכניקות שהם פשוט טירוף. אנחנו לא כופים, אנחנו עושים טיפול של שני אנשים שמדברים ועושים תהליך משותף. מגדירים תחילה את מטרות הטיפול, יש לנו כמובן קוד אתי למטפלים, ואם האדם אומר שלא מתאים לו, הוא קם והולך".
"מה עושים כשהטיפול לא מצליח? צריך להבין, הטיפול הוא בבן אדם. כל טיפול הוא מורכב. טוענים שבגללנו אנשים מתאבדים כשהטיפול לא הצליח. אבל כל טיפול רגשי נוגע במקומות כואבים, לעתים זה לא מצליח. אף אחד לא יכול להגיד שיש לו 100 אחוזי הצלחה. אין דבר כזה. האובדנות לא נגרמת מהטיפול, אלא הייתה לפני".
לסיום התייחס הרב לשאלה היישומית לאנשי החינוך ולהורים, לצד הדברים שאין לעשותם כלל: "מה אני כהורה או כמורה יכול לעשות? וודאי אני לא מטפל. צריך תמיד לחשוב ׳מדובר בבן שלי׳. זה כל התורה כולה, להגיב כלפי אדם שפונה אליי כאילו שזה הבן שלי. דרוש חום ואהבה, זה הבן שלי לא משנה מה יהיה. בוא נלך יד ביד ונראה מה ניתן לעשות, אבל וודאי לא לדחוף לטיפול. לאחר החום והאהבה, לנסות לבדוק אופציה אחרת, לשאול אותו אם הוא ירצה להיות מופנה לטיפול וליווי. לאחר מכן, מה שהוא לא יחליט – להמשיך ולאהוב. לא רוצה? לא צריך".
"מה אסור לעשות? מה הגישות שאינן מועילות? לא להכחיש. לא להזכיר לאדם את האיסור ההלכתי, הוא יודע זאת. לא לנסות לפתור את הנטייה על ידי תפילה בלבד. לא להיכנע לנטייה ולא לתת לבן אדם להתכנס בבידוד".
"מה כן לעשות? אמפתיה, קבלה, לא ׳ליפול מהכסא׳, כדאי להפריד לילד שלא כל מחשבה היא כבר החלטה. כמו בכל דבר, הקשבה ושמירה על קשר – לא מתן עצות. גם כשאדם בתוך טיפול, שווה להתקשר לקו הסיוע, משהו שילווה את המטופל וייתן לו כח הלאה".
מקור: ערוץ 7.
