[vc_row][vc_column][vc_column_text]
ד'. תלמיד ישיבה בשיעור ג', בן 21
נכתב לאחד מהמטפלים איתם אנו עובדים, עם סיום הטיפול.
"שלום…. לפעמים אני מצטער שבסיטואציות מסויימות לא הצלחתי לבטא את מה שאני רוצה. אז כמה מילים על התקופה האחרונה…
אתה כמובן יודע שהגעתי אליך חסר שליטה לחלוטין מבחינה פיזית ונפשית הייתי מסתובב לילות שלמים בגנים ציבוריים בשכונה מחפש פורקן לכאורה פיזי אך לחלוטין נפשי. רציתי כל כך שיהיה אדם אחד בעולם שיאשר אותי שיתן לי תחושה שאני קיים גם אם זה רק לדקות ספורות הצורך והרעב הנפשי רק הלכו וגדלו והרגשתי אני עומד על סף תהום צעד אחד ואני צולל.
ואז פגשתי אותך…
אלו היו השישה חודשים הכי משמעותיים שהיו לי בחיים. אתה כמובן יודע על התהליך והשינויים שחלו בי, ביחס לעצמי, לגברים אחרים, לנשים ולעולם בכלל.
אבל כל זה לא היה קורה, או אפילו מתקרב, לולא אתה היית שם.
עד שהגעתי אליך היה לי ברור שיש לי דרך שאני צריך לעשות, אבל הדרך הזו לא תהיה נעימה. כל נסיעה לטיפול, או מחשבה על התהליך גרמה לי לעצב ופחד.
אבל מהרגע שהגעתי אליך הכל השתנה. פתאום המסע שלי נצבע בצבעים אחרים. הכל נהיה קל ופשוט יותר. בין אם זה לתרגל "שיעורי בית", לתעד אירועים או להגיע לסדנה המפחידה…
אגב, אפילו הנסיעות לירושלים לקחו פחות זמן (נראה לי לפחות…)
גם אחרי השלבים הקשים שעברנו ביחד שלאחריהם אמרתי שהתלבטתי אם לחזור, זה לא היה אמיתי, זה היה כל כך פשוט וברור שאני ממשיך.
לאורך כל הטיפול זה היה ברור שאת הכל אתה עושה מתוך אהבה ענקית לאדם שמולך, על כל מה שיש בו.
ממש קשה לי לסיים את הטיפול, כי ממש לא קל לי לוותר עליך. אבל אני עושה את זה מתוך הבנה שזה הדבר שהכי נכון לי עכשיו בתוך המסע הזה.
אני מקווה שהחלק הזה נגמר. אבל אני בטוח שעוד ניפגש, ואני מאוד אשתדל לשמור איתך על קשר ולעדכן באירועים משמחים, וגם פחות…
Image by Baran Karahan from Pixabay[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
