הסיפור של דוד (ש.ב)
זה הסיפור שלי. הוא אישי, וככל הנראה אי אפשר לעשות ממנו "גזור הדבק" לסיפור שלך. אבל אני חושב שאפשר לקבל ממנו, ולכן אני כותב.
אז הסיפור מתחיל במורכבות משפחתית קשה. ובילד אחד קטן שהעולם על כל המורכבות שלו נופל לו על הכתפיים מוקדם מידיי. והילד הזה מנסה ומשתדל כל כך להיות בסדר, ולהיות שם בשביל אחרים, עד שהוא מתחיל לשכוח מי הוא בעצם, ומה הרגשות שלו.
ומגיע גיל ההתבגרות. והילד שכבר נער, מוצא את עצמו בהתמודדות תוך מגדרית קשה. הוא לא מבין מה קורה לו. הוא אפילו לא מכיר את ההגדרה "התמודדות תוך מגדרית". הוא רק מרגיש דחפים, ונופל, ונופל.
ואז מתחילים להגיע רגשות שהוא פשוט לא יודע איך להתמודד איתם: בושה איומה, בדידות נוראה, שינאה עצמית שלא כתובה אפילו בספרים, רצון להיעלם.
השנים חולפות. ההתמודדות ממש לא. לפעמים היא טורפת, לפעמים קצת מרפה, אבל תמיד שם, מביטה בו במבט רע ומכאיב.
ואחרי עוד שנים של סבל נורא, הנער – שכבר הפך לגבר – מצליח לגייס כוחות, ולצאת למסע.
לצאת למסע אישי, להכיר את עצמו באמת. להבין את הרגשות שלו, ומה נגזר מהם.
ואת העבודה הזו הוא עושה בעזרת שני כלים:
- טיפול. הוא מוצא מטפל שהוא יכול לבטוח בו, ומתחיל לפרק את הפלונטרים של החיים. לאט, בזהירות, בבגרות ובאחריות.
- קהילה. הוא מתחבר לקהילה של מתמודדים, שהוא מכיר בסדנה שמשנה לו את החיים מקצה לקצה (לא את הנטייה, אבל לחלוטין את החיים). הוא כבר לא לבד. והבושה הנוראית שטרפה אותו שנים רבות כל כך, מתאדה כשהיא נחשפת לאור השמש.
והמסע לא קל. ויש זמנים כואבים מאוד. ויש קהילה תומכת ואוהבת, שנמצאת שם עבורו.
והמסע הזה נמשך, וכנראה יימשך כל החיים.
אבל היום, הגבר הזה חי את חייו בשלמות פנימית, ובשמחה. והנטייה עדיין שם, אבל היא לא מנהלת לו את החיים. להיפך, הוא מנהל אותה.
והוא נשוי. באושר. ואישתו יודעת, ומאושרת איתו.
וכמו שפתחתי, זה הסיפור שלי. ובחיים האמיתיים לכל אחד יש את המסלול שלו. ואני מכבד כל אדם במסלול שבו הוא בוחר.
אבל הכלים שעזרו לי בדרך, זמינים לכולם. והסדנה הכל-כך משמעותית שהייתי בה עומדת להתקיים בזמן הקרוב.
אז אם אתה מרגיש שאתה רוצה לצאת לדרך, ולהתחיל את המסע שלך, יש מי שיכול לסייע לך.
בהצלחה, אחי. ובאהבה.
