[vc_row][vc_column][vc_column_text]
יונה ברגר (ש.ב.) מספר על
העליות והירידות במסע
[/vc_column_text][vc_column_text]האמת? אני לא כל כך יכול לשים את האצבע על נקודת ההתחלה של הסיפור שלי. גדלתי כבן זקונים למשפחה של שלוש אחים. אמא שלי היא אדם חכם ורגיש אבל היא מאוד מאוד ביקורתית. ואבא שלי? אבא שלי חי איתנו אבל לא היה נוכח בחיים שלי בכלל – לא זכור לי שקיבלתי ממנו חיבוק, ששאל לשלומי, שהתעניין לגבי היום שלי. לראות אותו מרעיף אהבה על האחים האחרים (ומאוחר יותר על הנכדים והנכדות שלו) צבט לי בלב ורק גרם לי להרגיש שהוא לא באמת רוצה אותי בחייו. ככה גדלתי – בודד, מבולבל, לא אהוב, לא שווה. בשביל לנסות להשתלב, ניסיתי להיות כמו כולם. ככה נכנסתי לאתרי פורנוגרפיה בגיל 10, רק כדי להבין על מה כולם מדברים. מהר מאוד נשאבתי לזה, התמכרתי. האינטרנט היה לי מפלט ונחמה מהבדידות שבחוץ. ככל שגדלתי הבנתי שאני נמשך לצד אחד יותר, לגברים. לאט לאט חלחלה בי ההבנה שאני נמשך לגברים. אני לא ידעתי איך לעכל את זה. ימים של כעס ושל שנאה עצמית העברתי על כמה שאני מכור לפורנוגרפיה. ואם זה לא מספיק אז למה דווקא פורנוגרפיה של גברים?
אבל כמובן שלא היה לי עם מי לדבר, לא חשבתי שמישהו יכול להבין את הבושה, את הכאב. לא נתתי לאף אחד סיכוי. הבדידות הזו ליוותה אותי לאורך השנים של ההתבגרות – ככל שהייתי מוקף חברים, ככה הייתי מרגיש בודד יותר כי אף אחד לא ידע עלי שום דבר ולא נתתי להם לראות שום דבר. אחרי התיכון הלכתי למכינה קדם-צבאית. המכינה הייתה לי חוויה מאוד מבלבלת – מצד אחד היה דגש מאוד גדול על גיבוש והייתה תחושת אחווה ואינטימיות מאוד גדולה בין החבר'ה. אבל ככל שזה גדל, אני פחדתי יותר לחשוף כי לא רציתי לסכן את הקשר שנוצר. עד שהיו לי חברים באמת, לא הייתי מוכן לתת לנטייה שלי להרוס את זה. אף אחד לא יוכל לקבל אותי. ואני לא האשמתי אותם כי תכל'ס? אני גדלתי במחשבה שאני דוחה, שצריך להתבייש בי. אז איך הם יקבלו אותי?
כמה שנים לאחר מכן, בזמן השירות הצבאי, אחד הרבנים שלי שידך לי מישהי ואני החלטתי לנסות. לא סיפרתי לה שום דבר עלי אבל היה נדמה שהקשר הולך טוב. במקביל לזה, התחלתי לשכב עם גברים. מצאתי את עצמי מתמכר גם לזה, חוצה קווים אדומים, משקר כדי להשיג עוד ימים בבית רק כדי להיות עם עוד מישהו, חוצה עוד ועוד קווים במה שהייתי מוכן לעשות בשביל לשכב עם מישהו וכששכבתי איתם. בינתיים, הקשר עם חברה שלי התקדם. אחרי שמונה חודשים התארסתי איתה. חשבתי שזה ייתן לי כוח להתמודד, רציתי להראות לעצמי שאני יכול להיות כמו כולם, שאני נורמלי. אבל ההתמכרות גדלה במקביל עד כדי כך שאפילו ביום שהתארסתי איתה שכבתי עם מישהו. וככה נכנסתי לחתונה, בתחושות מעורבות כל כך. באהבה גדולה כלפיה, ברצון שזה יעבוד אך בהסתרה גדולה עוד יותר, בבושה, בשנאה ובהלקאה עצמית גדולה עוד יותר.
לאחר כחודשיים, היא גילתה. גילתה הכל. ותוך מספר ימים של הוריקן רגשי, מצאתי את עצמי בבית דין, גרוש מן המניין. הימים הקשים ביותר בחיי. חזרתי לבית מבית הדין ורציתי לשים קץ להכל, לשים קץ לחיי. המבט שלה בעיניים שהעיד בפניי כמה פגעתי בה, השפל שאליו הגעתי בחיי, חוסר השליטה שלי בדחפים שלי, תחושת חוסר הזהות שלי, כבר לא רציתי אפילו לנסות לחיות. אבל משהו היה חזק ממני, עד היום אני לא בטוח מה זה היה בדיוק אבל משהו היה חזק מהרצון להתאבד.
באותו שבוע, סיפרתי להורים שלי ולכמה חברים. העובדה ששמתי את זה בחוץ, שאנשים יודעים עלי, מנעה ממני להתעלם מהעובדה שאני צריך לעשות משהו עם עצמי. הרמתי טלפון למטפל והתחלתי טיפול. בהתחלה הטיפול היה קשה וכואב ועסק בעיקר בגירושין. התחושה הזו שיש שעה בשבוע שמוקדשת אך ורק עבורי, שבה יש מישהו שכל תפקידו הוא להקשיב לי, התחושה הזאת הייתה כל כך משחררת. אחרי תקופה עברתי למטפל אחר שם עברתי תהליך ארוך של להבין את עצמי. להבין מי אני, להבין את כל מה שעובר עלי. לאורך התקופה הזאת, שנה וחצי לתוך הטיפול, עדיין הייתי פעיל מינית אבל הרגשתי סוף סוף שיש מישהו שמקבל אותי למרות זאת. לא הבנתי למה אבל לא יכולתי להתכחש לעובדה שהוא מקבל אותי. שנתיים וקצת אחרי הגירושין, המטפל שלח אותי לסדנא שמיועדת לגברים עם משיכה תוך מגדרית. הגעתי לסדנא מתוך מקום של אי אמון. לא האמנתי בעתיד ורוד וטוב, האמנתי רק שאני יכול איכשהו לגרום לזה שלא יהיה רע יותר. אבל הסדנא שינתה את הכל. הסדנא נתנה בי אמון.
וככה, מהסדנא, דברים התחילו להשתנות עבורי. אחרי הסדנא התחלתי ללכת לקבוצת המשך של הסדנא הנפגשת פעם בשבוע. ככה מצאתי את עצמי משתייך לקהילה של גברים בעלי משיכה לגברים, בדיוק כמוני, שעובדים כדי להיות אנשים יותר טובים, כדי לחיות עם אישה, כדי לקבל את עצמם ולאהוב את עצמם, כדי לחיות חיים מאושרים. מצאתי את מקומי. ככה, כל שבוע הגעתי ועשיתי עבודה, עבודה קשה, עבודה פנימית ואמיתית. לאט לאט ראיתי איך אנשים מקבלים אותי ואוהבים אותי. ככל שנחשפתי יותר, אהבו אותי יותר, העריכו אותי בתור מי שאני ואני כבר לא יכולתי לטעון שאם רק היו מכירים אותי אז היו דוחים אותי. הם ראו, והם קיבלו. ועם הזמן למדתי לקבל את עצמי. עם הקבלה העצמית, חזרה תחושה של שליטה בחיים שלי, הצלחתי להפסיק לשכב עם גברים, הצלחתי לבחור איך אני רוצה להיראות, איך אני רוצה להגיב לדברים מסוימים שהתרחשו סביבי. והדרך איתם הייתה קשה. ככל שהתקדמתי, נכנסתי יותר עמוק והיו תקופות שרציתי לברוח ולהיסגר אבל הם לא נתנו לי. הם לא נתנו להיות לבד. גם ברגעים הכי קשים, כשברחתי מעצמי, כשנסגרתי לחלוטין, גם ברגעים האלה הם לא ויתרו עלי ונשארו לצידי. עד כדי כך שכשהתפרץ לי פוסט-טראומה, הם אלו שהיו שם לצידי כדי להחזיק אותי בהתקפים, הם הקשיבו לזוועות בלי להירתע, הם היו לצידי בשעות של סיוטי לילה ובשעות של הזיות הם היו שם כדי להזכיר לי את המציאות. הם האמינו בי, גם כשאני לא האמנתי בעצמי.
ולאט לאט זה הגיע והתחיל לחלחל. לאט לאט אני גם למדתי להאמין בעצמי. התחלתי לראות שיש בי דברים שאני באמת אוהב. שאני לא אדם רע וגם יותר מזה, שאני אדם דווקא די טוב. למדתי שאני לא חייב להיות בודד, למדתי שיש אנשים שאוהבים אותי, למדתי שאני חזק יותר מהעבר שלי, שאני טוב יותר מהשפל שאליו הגעתי בחיים, שאני יכול לחלום על עתיד טוב יותר, שמותר לי לשמוח, שמגיע לי שיהיה לי טוב. אז כיום, אני כבר מעל 4 שנים בטיפול, עם הפסקות ושינויים, אחרי כמה סדנאות ששינו את חיי. כבר 3 שנים לא הייתי עם גבר. אני הומו ואני לא מסתובב עם שלטי חוצות בגאווה על זה. אבל אני גם לא מתבייש בזה. אני מקבל את זה. אני מרגיש שאני בשליטה על החיים שלי, שאני יכול לבחור איך אני רוצה שהחיים שלי ייראו.
עוד ארוכה היא הדרך עבורי ואם להיות כנה, יש ימים שהקושי מאיים להפיל אותי לקרשים. אבל כשאני כותב את השורות האלה ונזכר איפה הייתי ומי הייתי, אני לא יכול שלא להאמין בעתיד טוב יותר עבורי, ובכלל. אולי זה לא יהיה כמו מה שרציתי כשהייתי ילד אבל זה יהיה טוב ונכון עבורי הרבה יותר.[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]
